הכלב שלנו הוא צאצא של הזאב. הזאב כמו כל חיית בר, הוא יצור הישרדותי-אינטרסנטי (ולא במובן השלילי של המילה). עם השנים, ביית האדם את הזאב והצליח להביאו לכדי סוציאליזציה, מה שפיתח אצלו יכולת לחיות בסביבת בני אדם – תחילה כחיית עבודה ובמאה השנים האחרונות כחיית בית – ככלב. האדם האניש את הכלב (מושג שישמש כאימא ואבא של רוב המיתוסים שיוזכרו כאן) וייחס לו תכונות שלנו הרבה יותר קל להבין ולהתחבר אליהם, וכאן בדיוק טמונה האינטרסנטיות של בעלי הכלבים. מיתוס זה מיוצג בגאון בסיפורו של כלב האקיטה "האצ'יקו", עליו מסופר שנהג לחכות לבעליו בכל יום בתחנת הרכבת כששב מהעבודה. לאחר שנפטר הבעלים, המשיך האצ'יקו לחכות לו בכל יום ובאותה שעה, באותה תחנת הרכבת. סיפור זה מייחס להאצ'יקו תכונות אנושיות כגעגוע, נאמנות ואהבה. בפועל מדובר פה בלא יותר מהתניה, וליתר דיוק, התניה אופרנטית, אשר מתאפיינת בכך שאנשים ובעלי חיים לומדים להמנע מפעולה מסויימת במידה ויוצרת אי נוחות, או לחלופין לנקוט פעולה מסויימת במידה ויוצרת עונג. לפיכך, האצ'יקו שהמתין בכל יום לבעליו בתחנת הרכבת לא פקד את המקום בכל יום ובאותה שעה כתוצאה מגעגוע או נאמנות אלא דווקא מתוך התניה שאומרת: כשאני במקום הזה ובזמן הזה אני מקבל חיזוק חיובי שיוצר עונג (חטיף, צ'ופר, ליטוף, משחק וכד') – פעולה שעל פניה היא אינטרסנטית ולא רגשית במובן האנושי.
גור – תינוק חדש בבית?
מאפייניו החיצוניים של גור הכלבים כמו הראש העגול והגדול ביחס לגוף והעיניים השקדיות, מעוררות אצלנו את היצר לטפל בו ולדאוג לכל צרכיו. מה שאנו לא שמים לב הוא שכתוצאה מכך אנו מתחילים להתייחס לכלב כמו אל תינוק. במובנים מסויימים הוא באמת כזה ויש להיות עדינים איתו ולהבין את המגבלות הפיזיות שלו, אך בהמון מובנים אנו חוטאים למציאות ולגור כשאנו מתייחסים אליו כך. חשוב לזכור שלא סתם אומרים ששנה אחת בחיי כלב שוות ערך לשבע בחיי אדם. כשמקבלים כלב בן כמה חודשים, הוא כבר אינו "ילד" ולא "תינוק" ויש לנהוג בו בהתאם ולשים לו את הגבולות המתאימים. רוב בעיות ההתנהגות בכלבים נובעות מאי-הכחדה של התנהגויות לא רצויות כשהן רק מתחילות, או מניסיון הכחדה של התנהגויות טבעיות כתוצאה מציפיות לא הגיוניות מהגור. אתן כמה דוגמאות למיתוסים בתחום.
לא מענישים גורים
בגדול באמת רצוי להימנע כמה שניתן מלהעניש את הגור, כי בתקופה הזאת נוצר הקשר בינו לבין בעליו וכל ענישה רק תעכב את התהליך. יחד עם זאת, חשוב שנבחר שתי התנהגויות שאותן אנחנו לא מוכנים לסבול – זאת כמובן בהתאם להתנהגות הגור, לגזע שלו ולתכונותיו. אני לדוגמא, בעלים של רועה אוסטרלית מתוקה ושובבה בשם פן. רועים אוסטרליים ידועים בנטייה שלהם לנבחנות ולנשכנות גורים (נשיכה בקרסוליים בעיקר). תכונות אלו הן תולדה גנטית של הרבעה מכוונת ארוכת שנים, בה ייעדו את הגזע לנבוח על העדר ולנשוך את הכבשים בקרסוליהם על מנת להניע אותם. לפיכך בחרתי בשתי התנהגויות הללו ועליהם הענשתי, זאת מאחר ופן אינה רועת כבשים. עם זאת, ישנם כמה דגשים חשובים מאוד לגבי הענישה: הראשון, יש להימנע מ"פליקים" עם היד ככל שניתן משום שהיד המלטפת לא צריכה להיות היד המכה. עדיף לתקן בעזרת הרצועה (במשיכה קלה מאוד במקרה של גור). השני, רק בעליו של הכלב יכול להיות המעניש, זאת כדי לא ליצור חשדנות כלפי אנשים זרים. השלישי, אחרי ענישה וברגע שהכלב מציג התנהגות רצויה, תמיד יבוא חיזוק חיובי. יש שיגידו שזה מזעזע להעניש גור או כלב בכלל, אך אני חושב ששנים של נביחות ונשיכות מצדו, כמו גם צעקות מצדנו, יגרמו להרבה יותר סבל מאשר כמה תיקונים קטנים בשלב הגורות.
צרכים בבית
בעלי כלבים רבים עם גורים בני שנה ומעלה מתמודדים עם בעיה קשה מאוד והיא שהכלב לא מוכן לעשות צרכים לידם. כדי להבין כמה הדבר בעייתי, דמיינו סיטואציה בה אתם ממהרים מאוד בבוקר אבל כלבכם חייב לעשות צרכים. אתם מוציאים אותו לטיול אך מגלים שהוא מתמהמה או שאינו עושה בכלל, וכך "פספסתם את הרכבת" תרתי משמע. דמיינו שאתם נוהגים ברכב בדרך לטיול בצפון וכלבכם עמכם, ולפני החזרה הביתה תרצו שיעשה צרכיו, אך למזלכם הרע הוא אינו מוכן לעשות זאת לידכם. כל אלו נובעים מסיבה אחת פשוטה: בתהליך חינוכו של הגור לרוב לימדנו אותו שלעשות צרכים בצורה חופשית ובכל מקום הוא דבר שיש להימנע ממנו. על כן, הוא יירתע מלעשות צרכיו בסמוך למקור האוסר (אנחנו) או שבמקרים מסוימים הוא אכן יעשה, אך יאכל את צרכיו כדי להסתיר אותם מאיתנו.
כיצד נמנעים מכך?
קודם כל חשוב להבין שפיזיולוגית, גור עד גיל שלושה חודשים לא יכול להתאפק וגם לא יהיה הוגן מצדנו להעניש אותו על משהו שהוא עושה ללא שליטה. אחטא ואשתמש רק לצורך ההמחשה בדוגמא של תינוק העושה צרכיו בחיתול וייענש על כך – תגובה שלא עולה על הדעת. רק בגיל שלושה חודשים ואילך יוכל הכלב להתאפק עד שעתיים, וגם זה תלוי במזג האוויר, בכמה שתה או מה מצבו הרגשי באותו רגע. מה שדרוש בכדי לגמול גור מעשיית צרכים בבית הוא כמעט כלום. אין לנזוף בו אם הוא "נתפס על חם", אלא לנסות להעבירו לחצר/למצע עיתונים, ובסיום נחזק בחטיף או בליטוף. חשוב להבין שהתמודדות עם גור בבית היא לא דבר פשוט ולפנינו שעות רבות של ניקוי צרכים בתקופת הגורות. אם נבוא לכך מוכנים נפשית ועם תיאום ציפיות נכון, הדבר יוריד משמעותית את רמת התסכול שלנו מכלבנו. היעזרו בגדר גורים ובכלוב אילוף בזמנים שאתם לא בבית והוציאו אותו לצרכים לעיתים תכופות (חשוב מאוד להיוועץ במאלף לגבי הרגלה לכלוב – הוא אמור להיות המקום הכיפי שבו הוא נח).
מיתוס: גור צעיר אי אפשר לאלף
טעות מרה בידיכם. תחילת העבודה על חמשת הפקודות של משמעת בסיסית (שב, ארצה, אליי, למקום ורגלי) צריכה להתחיל מהיום הראשון של הגור בבית – גם אם הוא בן חודשיים. מה שכן, חשוב להתאים את רמת הציפיות ליכולת הקוגנטיבית של הגור ולא להעניש במהלך העבודה, רק לחזק ולהתעלם מאי ביצוע. זה השלב בו אנו מרגילים את הגור שמשמעת זה כיף, תוך חיזוק וטיפוח הרגלי למידה, ואז נהנים מגור רגוע ועייף (10 דקות עבודה שכלית = שעה ריצה).
רבים חושבים שכלב זקן אינו יכול ללמוד משמעת או לעבור תהליך של אילוף. חשוב מאוד להבין שלא רק שניתן לעשות את הדברים הללו אלא זה חובה. הדבר יאריך את חייו של הכלב וישאיר אותו חד שכלית ומנטלית. אנשים מבוגרים שבילו את שנות הזקנה שלהם בצפייה בטלויזיה או בפעילויות שאינן מצריכות חשיבה, יהיו בסיכון גבוה יותר ללקות בדמנציה. כשאבי יצא לפנסיה, הוא החל ללמד שיעורים פרטיים במתמטיקה במחיר סמלי ביותר. הצעד לא היה רק בשביל התרומה לקהילה, אלא גם כדי שיוכל לחדד את המחשבה ולא לדעוך. עבדו עם הכלב הזקן שלכם ושניכם רק תרוויחו מזה.
מיתוס: לא לגעת לכלב באוזניים אחרת הם לא יעמדו
זהו אחד המיתוסים היותר מוכרים והיותר לא מחוברים למציאות. לא רק שאפשר לגעת באזניים לכלב או לגור, הדבר אף מומלץ ביותר. אשתף אתכם בסוד: הכלב מטבעו לא אוהב ליטופים וחיבוקים – אנחנו מלמדים אותו לאהוב אותם. האוזניים הם אזור שכלבים לא אוהבים במיוחד שנוגעים בו, וכדי להימנע ממצב שכלבכם יתקוף מלטף תמים – חשוב להרגיל את כלבכם למגע באוזניים כבר מגיל צעיר. אותו הדבר בדיוק חל גם על כפות הרגליים, הזנב, הצלעות התחתונות והבטן התחתונה.
מיתוס: כלב צריך לאכול 3 פעמים ביום
זוהי דוגמה נוספת להאנשה. כלב בוגר לא צריך לאכול שלוש פעמים ביום (גור כן). לא רק ששלוש ארוחות ביום לא יתרמו דבר לכלבכם, הן גם ימנעו ממנו ליהנות מהאוכל עצמו, עד למצב בו הכלב יסרב לאכול. זוכרים שדיברנו על כך שכלב בא מהזאב? אז זאב זה שוב חזר לנגוס לנו באחוריים. כלב בבסיסו ובמטבוליזם שלו הוא חיית טרף, וארוחות תכופות מכבות אותו ומורידות לו את הדרייב לאוכל (או ל"ציד" לצורך העניין). יתרה מכך, מומחים בתחום תזונת הכלבים ממליצים לקיים עבור הכלב יום צום של פעם בחודש, זאת משתי סיבות: הפעולה מנקה את המערכת ברמה הפיזיולוגית, ומדמה תחושה של יום ציד לא מוצלח. הדבר אמור להגביר את הדרייב לאוכל ולאפס את המערכת ברמה ההתנהגותית. שלושת המקרים בהם אני ממליץ לבעלים לחלק את המנה היומית הם:
1) בעלי הכלבים ה'צדיקים' – אלו שעובדים על משמעת עם כלבם ומאכילים אותו מידם בצורה של גרגירי חיזוק מתרגיל לתרשגיל. במקרה זה הדבר מתאפשר מכיוון שהכלב מקבל את האוכל מתוך תחושה של עשיה, ניצחון והגשמה עצמית, זאת בדומה למסע ציד.
2) בעלי כלבים קטנים מאוד – זאת מכיוון שחילוף החומרים המהיר בכלבים קטנים גורם לכך שהגוף אינו מספיק למצות את כל החומרים המזינים שבאוכל.
3) בעלי כלבים ענקיים (דוגמת דני ענק) – מפני שכמות האוכל שהם אוכלים היא אדירה וצריכתה בארוחה אחת עלולה ליצור מצב של היפוך קיבה.
לסיכום, אל תאמינו לכל דבר שאתם קוראים באינטרנט או שמעתם מחבר. במקרה הטוב אתם עושים דברים מיותרים ובמקרה הרע אתם עלולים להזיק לכלבכם. בידקו, היוועצו ותעזרו בבעלי מקצוע שישמחו לתת לכם מידע ולעזור לכם לחיות בהרמוניה עם כלבכם.