השעון הראה 07:26, בעוד חצי שעה עליי להתייצב לתחקיר ביטחוני ולא התעוררתי. חצי לילה הייתי ער, מריץ בראשי תסריטים אפשריים לתחקיר. מנסה לחשוב מה לענות אם ישאלו אותי על המקרה ההוא, אז לפני שמונה שנים באמסטרדם. עברו שמונה שנים אבל זה לא עוזב אותי. וידעתי. ידעתי שיבוא יום ואצטרך לדבר על זה. יש דברים שלא משנה כמה תנסה לטאטא אותם מתחת לשטיח הם בסוף יצוצו. מישהו יבקש ממך להרים את השטיח. והכי הגיוני שזה יקרה בתחקיר ביטחוני, הרי שואלים שם על הכל.
צחצחתי שיניים במהירות, מנסה לחשב עד כמה גדול יהיה האיחור שלי לתחקיר הביטחוני. אם אצא בעוד 7 דקות אאחר ממש מעט אבל לא אספיק לשתות קפה. איך אפשר לעבור תחקיר ביטחוני בלי קפה? נעלתי נעליים בזריזות ויצאתי. אקנה קפה בדרך. שמש של יולי קיבלה את פניי והזכירה לי שבישראל חם בקיץ גם מוקדם בבוקר.
ביוני 2014 נחתתי באמסטרדם עם שני חברים. היינו חיילים משוחררים שרק התחילו לעבוד. כסף לטיול הגדול עדיין לא חסכנו, והחלטנו לקפוץ לעיר אירופאית לביקור קצר, לאוורר את הראש אחרי הצבא. כבר אז היו לי תוכניות קדימה. ידעתי שאלמד הנדסת מערכת, ידעתי שארצה להמשיך את תחושת השליחות שחשתי בצבא, גם באזרחות. כיוונתי לתעשיות הביטחוניות. כשהוחלט שהיעד הוא אמסטרדם, הבטחתי לעצמי שלא אנסה שום דבר. אתבשם מיופיה של העיר, אשתה כמה בירות במוזיאון הייניקן, אסע על אופניים ואטעם צ'יפס עם מיונז. סמים? לא. לא אני.
לחברים עימם טסתי היו תוכניות אחרות. שום סיווג ביטחוני לא עלה להם בראש, שום תחקיר ביטחוני או תעשיות ביטחוניות. מבחינתם, אין מצב להגיע לאמסטרדם ולא לנסות סמים. הרי זה חוקי שם, אז למה לא?
בערב נכנסנו לקופי שופ, אחד מרבים הפזורים במרכז העיר. הזמנתי בירה מקומית וישבתי עם חבריי, מחליט להיות "המבוגר האחראי" בחבורה. סיגריה ראשונה הועברה ביניהם, מבלי להציע לי. מראש אמרתי שאני לא בעניין. בסיגריה השלישית הם כבר נראו לי שמחים מהרגיל. הצעתי שנלך אבל הצעתי נשארה בחלל האוויר, ללא כל תגובה מצידם. נהייתי רעב וצמא, האווירה במקום החלה לשעמם אותי, ועם החברים עימם הגעתי כבר לא היה טעם לדבר. בשולחן לידינו ישבו שתי בחורות ישראליות. אני חושב שהן הבחינו במצוקתי, שכן הציעו לי לעבור ולשבת איתן, להרגיש פחות לבד במקום הזה. "שלוש דיאט קולה" הזמינה אחת מהן גם עבורי, וחייכתי אליה בתודה. לפחות אוכל להעביר עכשיו ערב בשיחה נעימה, ולא רק כשומר של שני המסטולים איתם הגעתי.
יחד עם הקולה הגיעה צלחת עוגיות. הבטן הזכירה לי שלא אכלתי מזמן, והעוגיות נראו נהדר. "תתכבד" אמרה זו שלצידי וקירבה אלי את הצלחת. אחרי 3 עוגיות התחלתי להרגיש סחרחורת. יצאתי החוצה והקאתי את נשמתי. "פעם ראשונה שאתה טועם עוגיות חשיש? שאלה הבחורה שיצאה בעקבותי. החוורתי. הלך הסיווג הביטחוני. הלך התחקיר הביטחוני. איך זה קרה לי? לי מכולם? לקחתי את חבריי וחזרנו למלון. לאמסטרדם לא שבתי מאז.
08:07 אני נכנס מתנשף לחדר. מולי יושבת, מחכה, המתחקרת. נשימה עמוקה, ומתחילים.
