הסיפור שלי בטורקיה מתחיל כמה ימים לפני הנסיעה.
יום לאחר רעידת האדמה קיבלתי טלפון מחבר מהמרכז לסיינטולוגיה אשר השיג אישור רשמי להביא משלחת מתנדבים לעזור באזור האסון, והציע לי להצטרף למשלחת המתנדבים.
אני בחדר השינה עם אשתי ששומעת את השיחה ומבינה במה מדובר.
היא שאלה אותי "אתה רוצה לנסוע? כדאי לך, זו הזדמנות מדהימה לעזור בקנה מידה נרחב, אני אסתדר עם הילדים".
חשבתי על זה באמת בכובד ראש במשך יומיים, כי נעדרתי מהעסק מעט זמן קודם לכן לכמה שבועות, אבל החלטתי שהולכים על זה.
היה תכנון מסוים שקדם לנסיעה. ראשי הצוות שלנו כבר יצרו קשר עם גורמים רשמיים בטורקיה והיינו אמורים לחבור אליהם ולהקים את המחנה שלנו בצמוד אליהם, אך ממש ערב נסיעתנו, נודע לנו על שינויים שיש בטורקיה מבחינת בטחון למתנדבים, מיקום להתמקם בו וכו', מה שהותיר אותנו מול מקרה שונה לחלוטין. למרות זאת החלטנו שלא מוותרים ונוסעים, ובשטח כבר נדאג לכך שנזכה לעזור למי שצריך.
ידענו שהאזור נראה כמו אזור מלחמה, הרוס לגמרי, קור אימים וללא יכולת להשיג ציוד בסיסי עבורנו, אבל היינו נחושים.
יחידת תגובה לאסון של ארגון הסיינטולוגיה בישראל עבדו ימים כלילות כדי להכין את הקרקע לפעילות התנדבותית מתמשכת, היו מסודרים מאוד וכבר באו מהארץ עם רוב הציוד הנדרש.
איך שהגענו לטורקיה, נציגי הארגון הרשמי המטפל במצבי אסון, ארגון בשם AFAD, רצו להיפגש איתנו, אז הגענו חבורה של ישראלים לבניין הראשי שלהם באנקרה. הם שמחו מאוד לפגוש אותנו ולדעת שאנחנו הולכים להיות שם ולתת כל מענה שהם יצטרכו. בפגישה הם קיבלו סקירה על מי אנחנו ואיך עזרנו בכל אסון משמעותי שהיה בעולם, ושהארגון בנוי מעשרות ואף מאות אלפי מתנדבים מכל העולם אשר מתגייסים בזמן אסון לעזור כמ שאפשר.
נאמר לנו שהעזרה שהם הכי צריכים זה ארגון וסידור של תרומות במחסנים הלוגיסטיים הממשלתיים, וכמובן גם חלוקתם לתושבים אשר איבדו הכל. זו היתה בדיוק משימה שתפורה למידתנו בגלל הידע והנסיון הארגוני של המתנדבים, וידענו שנצליח במשימה.
מרגע זה היינו צריכים להתמקם באחת הערים הגדולות שנפגעו. סיירנו עם פקידי ממשל ונציגים מארגוני ההצלה הטורקיים בערים אנטקיה ומאראש. בסופו של דבר הקמנו את המחנה שלנו בעיר אנטקיה
הרוב המוחלט של הבניינים בעיר לא שרד, ואלה שעדיין עמדו על תילם היו מסוכנים למגורים, אז כל התושבים של העיר התמקמו באוהלים שסופקו להם.
ביומיים הראשונים התמקדנו בסריקה של השטח, היכרות עם המקומיים ועם כח השיטור והצבא הטורקי. הכרנו המון מתנדבים מארגונים אחרים, מקומיים ולא מקומיים, שוטרים, חיילים, אנשי ממשל, או“ם — הרבה מאוד אנשים טובים.
בשבועות הראשונים לא היו חנויות, בחלק מהאזורים לא היו מים זורמים ומרכז העיר נהרס לחלוטין.
נסענו עם רכבנו וסיפקנו מים, אוכל וציוד כמה פעמים ביום לתושבים שגרו מחוץ לביתם שנהרס או שיסודותיו הזדעזעו לרמה שהיה מסוכן לשהות בו.
הבנו שתושבים שנשארו במקום והיו מרוכזים בשכונות האוהלים היו מטופלים באופן טוב יותר כי הצבא הטורקי ישב לידם, כמו גם ארגונים אחרים שבאו עם יכולת להכין אוכל לכמויות של אנשים. לעומתם, האוכלוסיה שהגיעו אליה הכי פחות היתה זו שגרה מחוץ למרכז העיר, ב"כפרים" מסביב. אליהם דאגנו להגיע, ולחלק מהם זו היתה הצלה אמיתית.
הסיפורים היו מרגשים וכל מפגש נגמר בחיבוק ועם דמעות בעיניים.
פגשנו אנשים רבים שאיבדו הכל, אבל לא את התקווה. משפחות עד 30 נפשות שחיות באוהל שעדיין מאוד רצו שנישאר לאכול איתם מהאוכל שיש להם להציע. היה מרגש עוד יותר מבחינתם העובדה שאנחנו מישראל ועוד עושים זאת בהתנדבות מלאה.
ערב אחד חברנו לארגון בריטי שקיבל תרומה של אלפי מגשי פיצות קפואות. הכנו איתם פיצות ונסענו לחלק אותם. השמחה של הילדים היתה בשמיים! ביום אחר, במהלך חלוקת מים ומזון, שיחקנו כדורגל עם ילדים מכמה משפחות ברחוב שסביבו בתים הרוסים.
וכך יצא שמתכנון של נסיעה של שבוע נשארתי הרבה יותר, כי זה פשוט היה הדבר הנכון לעשות. עכשיו שחזרתי ארצה, הגיעו עוד עשרות של מתנדבים מארגוני סיינטולוגיה מכל העולם אשר ממשיכים את עבודת הקודש בעיר אנטקיה יום אחר יום.
לסיכום המסע אכתוב רק שאני מוקיר את הזכות שנפלה בחלקי היכולת לעזור, ולו במעט, לאנשים שהיו ממש צריכים זאת.
אנחנו הסיינטולוגים רואים את האנושות כמארג אחד, מה שאומר שחובתנו להתייחס לעצמנו כחלק בלתי נפרד ממה שקורה בכל מקום בעולם, ולכן חשוב לנו לעזור ולתרום גם לאנשים ממדינות אחרות שמעולם לא פגשנו. השקט הנפשי שלנו תלוי במצב של החברה סביבנו, ולכן זה חלק מאמונתינו לעזור לשפר את החברה.
לפרטים על הפעילות שלנו כנסו לאתר https://www.vmisrael.org.il/
שי שלום גולן
