בשבועות הקרובים בוודאי נעסוק רבות בשאלה מי ינצח במערכת הבחירות הקרובה, אנחנו חושבים שכדאי לנצל את הזמן לשאלה לא פחות חשובה: איזו מערכת חשובה יותר: זו שאחראית על מצב החירום או זו שממונה על התפקוד בשגרה
שולי הלוי
סטרס הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו במאה ה-21, וכמעט כולנו סובלים ממנו בחיי היום יום. סקר שנערך בשנה שעברה על ידי מכון IFOCUS מצא ש-92% מהישראלים חווים עודף לחץ ומתח בתדירות משתנה ו-74% סובלים מלחץ בתדירות גבוהה. הדחק (סטרס) יכול לבוא לידי ביטוי במישורים ובתקופות שונות בחיים: בבית, בבית הספר, במקום העבודה, ומצב של דחק מתמשך עלול להוביל לשיבושים במערכת העצבים ולתחושה קבועה של חרדה.
בין הדברים הרבים שמשותפים לנו ולבעלי החיים ישנו גם מנגנון אבולוציוני הישרדותי שנקרא ״הילחם או ברח״. כשאנחנו, כלומר המוח שלנו, מזהה סכנה גדולה עומדות בפנינו שתי אפשרויות להילחם בה או לברוח. אנחנו אמנם פחות קלי-רגליים מעדר זברות שדוהר על נפשו מפני אריה, אבל אם ננסה לחצות את הכביש ולעברנו תדהר מכונית או קורקינט-חשמלי, המוח שלנו ירים את הרגליים שלנו יותר מהר מהזמן שייקח לנו לעכל את הסיטואציה.
בשונה מבעלי החיים, תגובת הילחם או ברח באה לידי ביטוי בבני האדם גם מול סיטואציות מאיימות שמתקיימות בראשנו בלבד: ראיון עבודה, פגישה ראשונה. איתותי הסכנה המועברים לאמיגדלה, בין אם באמצעות החושים או מכוח המחשבה בלבד - מעוררים סימפטומים של חרדה כגון זיעה קרה, רעידות לא רצוניות, דפיקות לב מואצות וקושי בהסדרת הנשימה.
מקורם של הסימפטומים בפקודות שמעביר המוח להפעלת המערכת הסימפתטית, תת-מערכת עצבית האחראית על כל מערך החירום הפנימי הזה, והיא שולחת פקודות זירוז לריאות, הלב, הדם. היכולת הזו שלנו להיחלץ ממצבי החירום לא באה בלי מחיר, ובכל רגע שהיא פועלת היא גם מעכבת את פעולותיה של המערכת הפאראסימפתטית, הממונה על הרגעה ושימור.
פעילות המערכת הפאראסימפתטית, או "מערכת תנוח ותעכל" (Rest and Digest), מתקיימת באותם האיברים כמו הסימפתטית, אבל פעילותן אינה אפשרית בו זמנית. כשהמוח עסוק בלהגן עלינו מפני סכנה, הגוף לא פנוי לפעולות הנחוצות להישרדותנו השוטפת: עיכול, ניקוי רעלים, חיזוק מערכת החיסון.
זה לא סוד שכדי להנות מחיים טובים ובריאים יותר, צריך לשתות מספיק מים, לאכול תפריט מאוזן ולישון מספיק שעות בלילה, אבל לא די בכך. כדי שהגוף שלנו יתפקד בצורה הטובה ביותר, אנחנו צריכים להשתדל לבלות 80% מהזמן במערכת ״תנוח ותעכל״ ו-20% ב-״הילחם וברח״; במציאות רובנו מתנהלים בחלוקה ההפוכה במעין חרדה קיומית.
איך אפשר להפוך את לשון המאזניים ולתת למערכת הפאראסימפתטית את מלוא הזמן הנחוץ לה?
תמונה מאת Shutterstock
